סטרס – fight or flight
דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם נמצאים ברכב בדרך לעבודה ופתאום, כמעט משום מקום, אתם רואים מכונית מתקרבת אליכם במהירות אדירה! ברגע האחרון אתם מצליחים להתחמק רגע לפני שהמכונית פוגעת בכם, תופסים שליטה על הרכב ומביאים אותו לעצירה מלאה. ניצלתם! הרכב בסדר ואתם ללא פגע. אבל אתם עטופים בזיעה קרה, רועדים ללא הפסק, והלב שלכם מרגיש כאילו הוא עומד לפרוץ מהחזה שלכם.
מה שחוויתם כרגע היא תגובת ״הילחם או ברח״, והיא מופעלת כאשר המוח שלנו מזהה סכנה גדולה שנדרשת תגובה מידית על מנת להתמודד (להילחם) עם הסכנה או להתחמק ממנה (לברוח). המנגנון הזה, שקורה בגוף ולוקח החלטה במהירות רבה הוא תוצאה של תהליכים אבולוציוניים ארוכי שנים, הקיים בצורה זו או אחרת במגוון רחב של יצורים ומופעל בתגובה לסכנות שונות, למשל למראה חיה טורפת. למרות שזוהי תגובה מאוד חשובה (יש סיבה שהיא התפתחה אצל מגוון כל כך רחב של בעלי חיים במשך כל כך הרבה שנים) ואפילו הכרחית בשביל ההישרדות שלנו, חשוב לציין שאצל בני האדם "תגובת הילחם או ברח" יכולה לפעמים לקרות גם כשהאיום אינו ממשי אלא קיים רק בראש שלנו – למשל כשאנחנו נדרשים לעמוד ולדבר מול קהל או לפני ראיון עבודה חשוב.
המשותף למצבים האלה הוא שכולם מצבים של סטרס רב או חרדה. במצב מצוקה כזה בין אם הוא ממשי או לא, יש מגוון מערכות בגוף המופעלות בצורה מתואמת. אצל בני אדם אנחנו מרגישים או רואים שהאישונים גדלים, קצב הלב והנשימה מואצים וההזעה גוברת. לכן חשוב ללמוד על התופעה ועל ההשפעה שלה על הגוף ועל המוח שלנו, שפעמים רבות נמשכות הרבה אחרי שהאיום בין אם הוא ממשי או לא ממשית נגמר. בזמן אמת, האותות המעידים על סכנה מועברים מהחושים שלנו (ראייה, שמיעה וכו') אל החלק במוח שנקרא אמיגדלה, שמשמש כמעין "חדר מצב״ או ״קבינט״ בכל הקשור לתגובה לאיומים. מהאזור הזה נשלחת הפקודה להכין את הגוף לפעולה באמצעות הפעלת תגובת "הילחם או ברח". תוך כדי כל התהליך הזה, מתקבלת במהירות הבזק ההחלטה איך להגיב לאיום.
עיקר ההשפעה של התגובה היא על מערכת העצבים האוטונומית, האחראית על ויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע, כלומר אינן מותנות לשליטת התודעה ונמשכות גם כאשר אנחנו ישנים או מחוסרי הכרה, ועיקר תפקידה הוא לשמור על הישרדות האדם בסביבה משתנה. את המערכת ניתן לחלק לשני חלקים מרכזיים האחראיים על משימות שונות: מערכת העצבים הפארסימפתטית שאחראית על שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן, בעוד שמערכת העצבים הסימפתטית אחראית על הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת שמן בחיר תשלום גבוה.
חוץ מוויסות הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות לב, עיקר תפקידה של מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) הוא לשמור על איזון מערכות הגוף כשגרה – על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים של גדילה ומין ושל מערכת החיסון. פעילויות אלה, עם כל חשיבותן להישרדות לטווח ארוך, אינן חשובות במקרה של סכנה הדורשת פעולה מידית, בין אם זה בדרך ההימלטות מפני הסכנה או בדרך העמידה מולה, ולכן עלולים להיווצר מצבים כמו שלשולים, הקאות, זיעה מוגברת, בעיות זרימת דם במערכת המין וסחרחורות בזמן התגובה. המערכת הזו אחראית גם על מצב הrest and digest שלנו כאשר הגוף רגוע, ולמעשה מנסה להפוך או לבטל את מה שעושה מערכת העצבים הסימפטית לאחר מצב רווי לחוץ כמו תגובת ״הילחם או ברח״. היא מוודא ששיש מספיק זרימת דם אל האיברים הפנימיים שלנו ומפחיתה את לחץ הדם על מנת להרגיע את הגוף ולעזור לו להחלים ממצבים שונים.
במצב של סטרס או במצבי חירום אל מול איום פתאומי וקיומי מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic) אחראית להפעיל את תגובת "הילחם-או-ברח", ומנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של המצב, על ״חשבונן״ של מערכות שגרתיות שאינן חיוניות להישרדות המידית שלנו. היא מעבירה הוראות לאיברים הפנימיים שלנו, על ידי כך שהיא ״מפעילה״ איברים מסוימים ו ״מכבה״ אחרים. הפעלת המערכת הסימפתטית דומה מאוד למה שמתרחש בתחנת כיבוי אש – הכבאים מדברים בקשר, חלק מהם מניעים את ניידת הכיבוי, יש המתלבשים בחליפות ההגנה והאחרון שיוצא דואג לכבות את האור בתחנה.
הכלי המרכזי אותו מפעילה מערכת העצבים הסימפתטית היא מערכת האדרנל, המורכבת מבלוטות הממוקמות על הכליות, שדרך שחרור הורמונים שונים (קורטיקואידים) מביאות לשינויים קיצוניים בגוף; שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד בעבור השגת כוח ותגובה מהירה, הפסקת פעילויות העיכול, התחזוקה התאית והחיסונית, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין, הרחבת אישונים ועוד.
במקביל מתרחשים מתחת לפני השטח אירועים נוספים שנחוצים להתמודדות עם הסכנה: למשל שחרור גלוקוז ממאגרים פנימיים כדי לספק לגוף אנרגיה זמינה והגברה של אספקת הדם לשרירים. כמו כן הגוף מעכב במצבים אלה פעולות שאינן דחופות – למשל את פעילות המעיים. נוסף על עירור הלב, הריאות והכבד, נוצר עירור עצבי של בלוטת האדרנל שמשחררת אדרנלין לזרם הדם, וכך מגבירה את השפעת האותות העצביים על האיברים השונים. להפרשת האדרנלין יש השפעות מנטליות וקוגניטיביות נרחבות, בין השאר הוא פוגע בכושר הריכוז ומקשה על חשיבה צלולה ומעמיקה, וכן הוא מחדד את התפיסה החושית וגורם לאדם מודעות גבוהה יותר לתחושותיו הגופניות.
דבר שמייחד את התמודדות עם התגובה היא דברים שיכולים לעזור בשני המצבים השונים, בין אם הגוף יבחר לברוח או להילחם. הזעה מוגברת לדוגמה, תגרום לגוף להתקרר אבל גם יכולה להקל על החיה לחמוק מידיו של טורף. העברת אנרגיה מוגברת לשרירים יכולה לשמש גם ללחימה באיום אבל גם לריצה מהירה ממנו. זה מה שהופך את הגוף שלנו למעין תוכנת הישרדות מתוחכמת לאין שיעור. חשוב לציין שההשפעה על הגוף לא נגמרת לאחר סיום התגובה או הסיטואציה בה מופעלת הפעולה. הפעלת יתר של תגובת "הילחם או ברח", כלומר הימצאות חוזרת במצבים ששמים את הגוף במצב הזה, היא אחד הגורמים האפשריים להתפתחות דחק-כרוני ולמחלות נלוות כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, אימפוטנציה, בעיות עיכול ומעיים ו מגוון מחלות ובעיות לב שונות. הקיצוניות של התגובה והשינויים הדרמטיים והמהירים שהיא מחוללת בגוף יש השפעות ארוכות טווח, ולהכניס את הגוף שלנו למעין טראומה, אפילו כאשר זה לא נראה לעין.
אז מה אפשר לעשות בנידון? כמו שאמרנו, תגובת הילחם וברח היא תגובה הכרחית וחשובה, והיא תגובה שכל אדם יחווה לפחות כמה פעמים בחיים. זה משהו שאין לנו שליטה עליו. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לנסות לעבוד על הבריאות הנפשית שלנו ככל האפשר, להוריד עומס מהגוף והנפש שלנו ולהתגבר על הפחדים שלנו שעלולים לעורר את התגובה. אם נאפשר לתגובה לשחק תפקיד רק במצבים של סכנה מידית, ולהישאר מחוץ לחיי היום עם השגרתיים שלנו, מהעבודה שלנו, ממערכות היחסים שלו ומהשאיפות שלנו, נוכל גם לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שלה על הגוף וליהנות מחיים מלאים, שלווים ובריאים יותר.
מצורף לינק לטיפול במצבי סטרס במאה ה21
